כל התקוות

מדינת ישראל היא בעצם לא מדינה, לא חברה, לא עם- היא אוסף של נימוקים," כותב עמוס עוז. הנימוקים הללו מתגוששים ומתנגשים אלה באלה, צורחים עד לה השמים, לפעמים שולפים אקדח בכיכר. השסע הגובר הוא הזהות הישראלית העכשווית: שמאל וימין, חרדים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, ותיקים ועולים, סוציאליסטים וחסידי השוק החופשי, פנאטים וליברלים, ספקנים ואידיאליסטים, פלסטינים ויהודים, האבות המייסדים והנינים הפוסט-מודרניים. בספר זה בוחן עוז את מה שעומד מאחורי הנימוקים: מה רצינו לבנות ושכחנו, מה ביקשנו לשכוח ועליו אנחנו בונים. בעין צלולה הוא חודר אל הפחדים והתקוות, הגעגועים והכמיהות, בניסיון למצוא פתרון או לפחות לחדד את סימני השאלה. המדינה ביובלה מתקשה לעבור את משבר גיל העמידה. אובדן חלומות הנעורים, קמטים וצלקות, קשיי ראייה ושמיעה, עודף משקל ועייפות החומר. המתח האיום הזה, הדאגות, החרדה, ה"מה יהיה", ה"איפה טעינו". עוז מזכיר לנו מנין באנו ולאן התכוונו ללכת. הדרכים פתוחות. המאבק עליהן וערפל המשמעויות שלהן מתבהרים כאן מתוך עוצמת המילה, הדיוק שבדימוי.